<h1>השגות הרמב"ן על ספר המצות לרמב"ם</h1>
<h2>דף ג:</h2>
כתב הרב והמצוה התשיעית היא שנמנענו מעשות הידעוני והמניעה בזה אל תפנו אל האובות ואל הידעונים ואל תחשוב שזה הוא לאו שבכללות שכבר הפרישם כשזכר העונש. ואני חושב בודאי שזה הוא לאו שבכללות ממאמרם בגמר סנהדרין (ס"ה.) ובכריתות (ג':) מאי שנא הכא דקתני ידעוני ומאי שנא הכא דלא קתני ידעוני א"ר יוחנן הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו ריש לקיש אמר הואיל ואין בו מעשה וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן אמר רב פפא חלוקין הן במיתה ורבי יוחנן חלוקה דלאו שמה חלוקה דמיתה לא שמה חלוקה. והלכה היא כרבי יוחנן [עי' יבמו' ל"ו.]. ואמנם אנחנו לפי מניינינו במצות (ערמב"ן שרש ט') אין לנו קפידה בזה.
<h2>דף יג:</h2>
כתב הרב והמצוה ע"ג שנמנענו מלהכנס למקדש או להורות בדבר מדיני התורה ואנחנו שכורים והוא אמרו ית' יין ושכר אל תשת וגו' ולשון התלמוד שתה רביעית אל יורה ויש בעונש מניעה זו הפרש והוא ששתויי יין במיתה ושאר המשכרים חייבי מלקיות לבד וכל מי שדן והוא שתוי עובר על לאו בין שהוא שתוי יין או שאר המשכרין.
אמר הכותב דברי הרב במצוה הזאת מן המתמיהין, סובר ששתויי יין בהוראה עובר בלאו, ואם כן יתחייב מלקות. וראיתי לו בחבורו הגדול (סנה' פי"ט) שלא מנה בכלל הלוקין אלא שתוי יין שנכנס למקדש (אות כ"ט). וכן בכאן חייב על שאר המשכרים בעבודה מלקות ועל ההוראה אמר עובר על לאו ולא הזכיר בו מלקות. וקשה מזו שחייב ביין בעבודה מיתה ובשאר המשכרים מלקות והביא אותו מלשון סיפרא, ובתלמוד נתברר שזה אינו הלכה אבל הם דברי יחיד שהוא רבי יהודה ועל הכלל המסור לנו מהם (סנה' פ"ו.) סתם סיפרא רבי יהודה. וזה מפורש בגמר כרתות בפרק השני (י"ג:) יין אל תשת יכול אפילו כל שהוא אפילו מגתו ת"ל שכר אין אסור אלא כדי לשכר וכמה רביעית יין בן ארבעים יום אם כן מה ת"ל יין על היין מוזהר בכל שהוא ר' יהודה אומר יין אל תשת אין לי אלא יין שאר המשכרין מנין ת"ל ושכר אם כן מה ת"ל יין לומר לך יין במיתה ועל שאר המשכרין באזהרה ר' אלעזר אומר יין אל תשת [ושכר אל תשת] שלא תשתנו כדרך שכרותו הא אם הפסיק בו או אם נתן לתוכו מים כל שהן פטור במאי קא מפלגי ת"ק סבר גמרינן שכר שכר מנזיר ור' יהודה לא גמר שכר שכר מנזיר ורבי אלעזר מאי ושכר והוא דמשכר. הרי לדעת תנא קמא אינו חייב אלא על היין לא על שאר המשכרים כלל כמו הנזיר אבל על הראוי לשכר כשעור הראוי לשכר חייב אפילו שתאו מזוג ור' אלעזר סובר גם כן שאינו חייב על שאר המשכרים כלל וגם לא על היין אלא כדרך השכרות אבל במזוג או במפסיק לא. וכבר פסקו הלכה כר' אלעזר ושבחו אותו על המאמר הזה ואמר רב הלכה כר' אלעזר וקרי רב עליה דרבי אלעזר טוביינא דחכימי. ושם אמרו עוד כמאן אזלא הא דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושמש לוקה את הארבעים כמאן כר' יהודה. וכן מה שאמר הרב ויש בעונש מניעה זו הפרש כי שתוי יין אין לו להכנס מבין האולם ולמזבח עם כל ההיכל ואם נכנס חייב מלקות ואם עבד והוא שתוי הוא חייב מיתה בידי שמים, גם זו האזהרה שהוא מזכיר לשתויי יין בלא עבודה אזהרה בלא מיתה לא ידעתי לה מקום. שזה הכתוב יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד אם הוא אמור אפילו בביאה ריקנית רצוני לומר אפילו שלא יעבוד אם כן חייב הוא עליה מיתה שנאמר בו ולא תמותו ואם הוא בביאת עבודה לבד ביאה בלא עבודה מניין תצא אזהרה שלו אבל רבי יהודה שחלק בין יין ושכר לפי ששניהם הוזכרו בכתוב ועל שניהם הוא אומר אל תשת ועל החמור שבהם ולא תמותו מדפרט רחמנא יין אבל ביאה ריקנית וביאת עבודה לא הוזכרו שתיהן. והנה הרב תופש לו זו השיטה גם בפרועי הראש וקרועי בגדים, כתב במאמר הזה במצות קס"ד [לפנינו קס"ג] בענין פרועי ראש והעובר על מניעה זו במיתה כלומר ששמש והוא פרוע ראש ובכלל אלו שבמיתה פרועי ראש לאמרו ולא תמותו אך כשיכנס במקדש והוא פרוע ראש ולא עבד באזהרה לא במיתה, וכן כתב (מ' קס"ד) בקרועי בגדים. וגם שם לא נתבררו דבריו מנין לו אזהרה בכניסה בלא עבודה מאחר שהכתוב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו אינו אלא בשעת עבודה לאמרו ית' ולא תמותו כי הכתוב בכהן גדול את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום אומר הרב (שם) שהוא תוספת בו שאפילו שלא בשעת כניסה למקדש לא הותר לו שיקרע על מת שימות לו ובשביל זו התוספת כפל מניעה זו בכהן גדול. אם כן הכניסה בכהן הדיוט שלא בשעת עבודה שתהא בלאו מניין. וראיתי בחבורו הגדול (ביאת מקדש פ"א הט"ו) שהיא סברא עלתה בדעתו שלהרב כתב ייראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתוי יין או שאר המשכרים או פרוע ראש או קרוע בגדים כדרך שקורעין על המתים אע"פ שלא עבד עבודה הרי זה לוקה הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת עבודה מנוול ככה והרי זה מוזהר שלא יכנס. וגם שם לא פירש אזהרה זו מהיכן.
והנה מדבריו מה שאמרו בסיפרא ומנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה ת"ל אתה ובניך אתך ירצו בשעת עבודה ביום בשעה שהעבודה כשרה וחיוב מלקות קאמר. ומן הדומה בעיני שכל זה טעות אבל הלאוין בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט אינם אלא מניעות שלא יעשו עבודה שתויי יין ולא פרועי ראש וכולם הם במיתה שבכולם נכתב ולא תמותו. וזהו מה ששנינו שם בסיפרא שאינו אלא בשעת העבודה כלומר אם עבד שתוי יין או פרוע ראש. והראיה לזה ששנו שם רבי אומר נאמר כאן בבואכם אל אהל מועד ונאמר שם בבואם אל אהל מועד מה בבואם אל אהל מועד האמור להלן עשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ואינו חייב אלא בשעת העבודה אף בבואכם אל אהל מועד האמור כאן נעשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ולא יהא חייב אלא בשעת העבודה. ופירוש זה שהם למדו גזרה שוה מרחוץ ידים שאמר בו יתעלה (ר"פ תשא) בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו ושם עשה את המזבח כאהל מועד שנאמר בו או בגשתם אל המזבח וכן עשה שם יציאה כביאה שאם נגע בפנים בדבר שצריך אחריו רחיצת ידים או שישן מעט או הסיח דעתו צריך הוא לקדש שם מאמרו ית' פעם אחרת בלא הזכרת ביאה אחרי הזכירו בגשתם אל המזבח אמר ית' ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו ואף יין אם שתה בפנים חייב מיתה כבחוץ. ועוד למדו שאין שתוי יין חייב אלא בשעת עבודה כמו המצוה האמורה ברחיצת ידים והמצוה ההיא שירחץ ידיו ורגליו מן הכיור כשיעבוד לא על ביאה בלא עבודה כלל שנאמר (שם) או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לי"י. וכן בענין מחוסר בגדים נאמר עוד בלשון הזה (תצוה כ"ח) והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקודש ולא ישאו עון ומתו. וגם זה דבר ברור הוא שאינו אלא בעובדו חסר בגדים ואין בביאה ריקנית שם בלא בגדים שום אזהרה מזה. ואם כן כל מה שלמדו משם שהוא בשעת עבודה ירצו בו כשהוא עובד ואין ההקפדה בשעות אלא בעבודה ממש. ובכל מקום שהוזכר הלשון הזה בשעת העבודה הוא בשעה שעושה אותה ממש ולא בזמן שלה. כאמרם (כלים ספ"א) שאין כהן גדול נכנס בבית קדשי קדשים אלא ביום הכפורים בשעת העבודה ופורשים בין האולם ולמזבח בשעת הקטרה. וכן בחמץ בשעת שחיטה (ל"ת קט"ו) ורבות כך. וכן מה שאמרו (ספרא שמיני ס"פ מלואים) ומפתח אהל מועד לא תצאו ולא תמותו שאינו אלא בשעת עבודה, גם כן לומר שאם היה כהן מניח את העבודה ויוצא ומבטל עבודתו חייב מיתה שכבר חלל העבודה. והלשון ששנו בסיפרא (שמיני פרש' א' ה"ג) אתה ובניך אתך מה אתה כשר אף בניך כשרים יצאו חללים ובעלי מומין בא להוציא מכלל אזהרה זו חללים ובעלי מומין שתויי יין שאין בהם חיוב מיתה מחמת היין מפני שעבודה מחוללת היא ועל העבודה מפני המום אינו במיתה וכ"ש חלל. וראה הרב (על"ת ס"ט) משנתנו בראשון שלכלים (מ"ט) ששנינו בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחץ ידים ורגלים. ואינן אלא מעלות דרבנן. תדע שהרי עשאום שתי מעלות ואילו לדין תורה שתויי יין ופרועי ראש ושלא רחוץ ידים ורגלים למדין הן בגזרה שוה זה מזה. ובגמר יומא בפרק טרף בקלפי (מ"ד:) נחלקו מהם שאמרו מעלות דאורייתא והכי גמירי להו ומהם אומרים מעלות דרבנן לומר שהקדושות ששנו חכמים עזרה ובין האולם והיכל ובית קדשי הקדשים הלכה הם או מדבריהם דמן התורה כולן קדושה אחת אבל בחומרת הנכנסין הללו לדברי הכל מעלה שלדבריהם היא. והרבה מעלות שלדבריהם נשנו שם. דקא תני החיל מקודש ממנו שאין גוים וטמאי מתים נכנסין לשם, ומן התורה אפילו מת עצמו נכנס למחנה לוייה כמו שנתבאר בגמר סוטה (כ':). וקא תני עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת והיא גזירה מדבריהם כמו שדרשו בגמר יבמות (ז':) החצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לויה. וכן גזרו עוד שלא ישתו הכהנים יין אפילו בביתם ולא יעמדו שם פרועי ראש שמא יצטרכו לעבוד, כמו ששנינו (תעני' ט"ו:) אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימים אנשי בית אב לא ביום ולא בלילה, ומפני מה אמרו ביום שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבואו ויסייעו אותם (שם י"ז.). לא מפני שמא יכנסו למקדש. שאינם באזהרה בזה מן התורה. והנלמד מכל זה כי כהן הדיוט לא הוזהר לעולם אלא על הטומאה ברחוקים אבל על היין ועל פריעת הראש והפירום לא הוזהר אלא שלא יעבוד כן ויתחייב מיתה והוזהר גם כן במיתה שלא יניח העבודה ויצא ובא בכהן גדול הכפל לתוספת שהוא לא יפרע ולא יפרום על המת לעולם ולא יטמא אפילו לקרובים ואמר בו ומן המקדש לא יצא ולא יחלל שלא יניח העבודה ויצא בשעה שמת לו מת שהוא מותר לו לעבוד כשהוא אונן ואם יניח העבודה יתחייב מיתה כחיוב כל כהן המניח אותה ויצא בחנם.
ועוד אני אומר כי המניעות האלו מן היין בעבודה ובהוראה לא ימנו מצוה אחת כדברי הרב אבל נמנות שתים בחשבון המצות שהם שני עניינים חלוקים אין להם דמיון זה בזה ודין שניהם בעונשין איננו שוה. ואולי יחשוב הרב שהוא לאו שבכללות כאילו אמר יין ושכר אל תשת בבואכם אל אהל מועד ובהורות את בני ישראל ויהיו נמנים לו אחד מהסכמתו בלאוין שבכללות כמו שבארו בעיקר התשיעי. אבל זה איננו כן. שכבר נפסק הענין בעונש שכתוב ולא תמותו שאינו בהוראה ובפסוק ולהבדיל בין הקודש ובין החול וכו'. ועל דעתי עוד חכמים בהוראתם אינם בלאו אלא בעשה שצוה הכתוב אחרי אזהרתו מן היין בבואם אל אהל מועד ולהורות את בני ישראל את כל החוקים ולא בהיותם שכורים ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא. וכן להורות ביום הטמא וביום הטהור (מצורע י"ד נ"ז) מצוה שיורו בימי הצרעת כפי התורה בהסגר ובהחלט. והכתוב הקודם לזה (שמיני י') ולהבדיל בין הקודש ובין החול גם כן מצוה והבדילו בין הקודש ובין החול בין עבודה קדושה למחוללת. וכן להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת (ס"פ שמיני) שוה עם והבדלתם בין הבהמה הטמאה לטהורה (ס"פ קדושים). וכולם מצות לא מניעות. וזהו ממאמרם בספרא אתה ובניך במיתה ואין ישראל בהוראתם במיתה, ולא אמרו כלשון המורגל להם ואין ישראל בהוראתם במיתה אלא באזהרה. [ערמב"ן עמ' תי"ב:].
